המכביה ה-3

המכביה שלא הייתה

בשנת 1950 התקיימה המכביה השלישית, הראשונה במדינת ישראל, 12 שנה אחרי מועדה המתוכנן. מכביה זו, שתוכננה לפרטים לקראת 1938, לא התקיימה לבסוף. המשבר הגדול במדינות אירופה לנוכח עליית הנאציזם והפשיזם, האלימות הערבית בארץ ישראל (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) וחששותיהם הכבדים של שלטונות המנדט הבריטי כי מכביה זו תגדיל באופן ניכר את היקף העלייה הבלתי חוקית לארץ ישראל - כל אלה גרמו לביטול המשחקים. בישיבת מזכירות מצומצמת, בהשתתפות 4 חברים בלבד, הוחלט שלא לקיים את המכביה השלישית במועדה המתוכנן. 

פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, פסקו הניסיונות לחדש את המשחקים לשנים רבות. המלחמה והשואה הנוראה שבאה בעקבותיה הביאו לחיסולן של קהילות שלמות -  מיליוני יהודים נספו, ביניהם גם חברי תנועת מכבי רבים. בשנת 1939 פרסמה הממשלה הבריטית בראשותו של צ'מברליין את "הספר הלבן", שהגביל משמעותית את העלייה היהודית והטיל גזרות קשות על רכישת קרקעות על ידי יהודים. הישוב היהודי נקרא להתגייס לצבא הבריטי ורבים מקרב חברי מכבי ארץ ישראל הצטרפו במסגרת "פלוגת המכבי". 

רק לאחר הכרזת המדינה, יציאת אחרוני "הכלניות האדומות" את הארץ וסיום מלחמת השחרור, החליט הקונגרס העולמי ה-10 של הסתדרות מכבי העולמי לעורר מחדש את מפעל המכביה המפואר, שקיומו נגדע בנסיבות כה טרגיות. באיחור של 12 שנה - חודשו המכביות בארץ ישראל – והפעם על אדמתה של מדינת ישראל החופשית. 

המכביה ה-3

תותחי מלחמת העצמאות רק נדמו, כאשר נערכה, בסוכות 1950, המכביה השלישית במדינת ישראל. מכביה זו עמדה בסימן השינויים הכבירים שחלו בעולם היהודי בעשור האחרון. הדבר המוזר ביותר היה היעדרותן הרועמת של ספורטאי מזרח-אירופה ומדינות ערב. המשלחות הגדולות וההישגיות ביותר של שתי המכביות הראשונות נבלמו מאחורי מסך הברזל.

מכביה זו סיפרה לא רק על הסתלקותם מן השורות של טובי בני-הנוער מפולין, צ'כיה, גרמניה, הונגריה ורומניה, ולא רק על העברת מרכז הכובד של הגולה ממזרח ומרכז אירופה לעולם האנגלוסכסי ולמדינות דרום-אמריקה, אלא גם על ראשית הגאולה: הייתה זו המכביה הראשונה שנערכה במדינת ישראל, לאחר קבלת עצמאותה, ולהבדיל מהמכביות הקודמות, מארגני המכביה היו חופשיים לנהוג כרצונם, ללא חשש מהתנגדות השלטון הזר או מתגובת הערבים. כ-800 ספורטאים מ-20 מדינות השתתפו במשחקים והתחרו ב-17 ענפים תחרותיים, כולל נציגים ממדינות שהייתה זו הופעתן הראשונה במכביה: קנדה, ארגנטינה, אוסטרליה, הודו, אירלנד, פינלנד ושבדיה. ענפי הכדוריד והכדורסל חזרו לרשימת המשחקים, בעוד ענפי החתירה, טניס השולחן והקליעה למטרה לא נכללו הפעם, ועתידים היו לחזור במכביות הבאות. 

לראשונה, הוחלט לאכסן את כל משתתפי המכביה במקום אחד, כנהוג במשחקים האולימפיים. המקום שנבחר היה מחנה נופש על חוף ימה של תל אביב, מול שדרות נורדאו, בזמנו - מחנה צבאי בריטי. הספורטאים שוכנו באוהלים, עשרה בכל אוהל. ברמת גן נבנה האצטדיון האולימפי הלאומי, "אצטדיון המכביה". ממשלת ישראל תרמה למכביה 25 אלף לירות ארץ ישראליות. יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק כיבד בנוכחותו את משתתפי טקס הפתיחה וייצג גם את הנשיא חיים וייצמן שחלה. 4 תותחים שהוצבו בפינות האצטדיון "השמיעו ברגע אחד את קולם" -סמל לתקומת המדינה, ומילות "יזכור" הושמעו לזכר המיליונים שנספו בשואה.  

באותה השנה הוכרזה ירושלים כבירת ישראל והכנסת קיבלה את "חוק השבות", המתיר לכל יהודי בעולם לעלות ארצה ולקבל אזרחות. 170 אלף נענו לאתגר, רובם ממדינות ערביות בצפון אפריקה. רבים מהם שוכנו, מחוסר תנאים, במעברות. גם הסתדרות מכבי העולמי קיבלה באותה השנה החלטה חשובה - לפתוח את המשחקים לכל הספורטאים היהודים, כולל אנשי הפועל, ולא כפי שהיה בשתי המכביות הראשונות, שיועדו רק לחברי מכבי. 

במכביה השלישית בלטו במיוחד מספר ספורטאים, חלקם היו עתידים להיות כוכבי הספורט של ישראל בשנות ה-60: הכדורגלן אליעזר שפיגל, חבר נבחרת ישראל, אביו של גיורא שפיגל, לימים שחקן מכבי ת"א בכדורגל, פרידה ברסון ליכטבלאו, זוכת מדליית הזהב בזריקת דיסקוס, אמה של אביבה ליכטבלאו, לימים אתלטית ושחקנית מכבי תל אביב ונבחרת הנשים בכדורסל, הטניסאית אדית כהן-מינץ, אמו של שחקן קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב לעתיד לבוא - תנחום כהן-מינץ, וסבתו של הכדורסלן אורי כהן-מינץ, שחקן מכבי רמת גן ונבחרת ישראל. בין הספורטאים הזרים בלט המתאבק האמריקאי הנרי ויטנברג, זוכה מדליית הזהב במשקל כבד במשחקים האולימפיים בלונדון, 1948.